<h1>ספר התרומות שער נ"ו</h1>
<h2>דף קנז:</h2>
ודע והבן כי כל שטרות מאוחרין שאנו מכשירין בהלואה לא נאמר אלא דוקא בשטרי דאית ביה דאקני, אבל בשטרא דלא כתיב ביה דאקנה מאוחרין פסולין, דילמא יזיף בניסן וקני ארעא באייר וכתב שטרא דיזיפא מאוחר בתמוז ולא כתבי ביה דאקני ואשתכח דאי לא מאחרי ליה וכתבי ליה בזמניה דהיינו ניסן לא הוו משתעבדי ליה מאן דזבן בתר הכי ולא טריף להו דהא לא כתיב בשטריה דאקנה, וכי מאחרי ליה בתמוז טריף בהאי שטרא, דהא קננהו מקודם הלואתו לפי זמן השטר, ולפיכך מאוחרין דלית בהו דאקנה פסולין, אא"כ כתב בההיא שטרא דנן אחרנוהו וכתבנוהו, דבהכי מתכשר, ואי לא פסול. וכן נראה מסוגית הלכה של מי שמת דקתני ת"ש שטרי חוב המאוחרין כשרים ואי ס"ד דאקנה קנה ומכר לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרים, ואצטריך לאוקומה הא מני רבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וההיא תירוצא לא איתקיימא, ומשם מוכיח דין זה הרב יוסף ן' מיגש ז"ל בפירושיו.
<h2>דף קעא.</h2>
גם יש לנו לברר כי כל שטר שנוכל לתלות הדבר בענין הזמן לשני פנים, למוקדם ולמאוחר, יש לנו לומר כי מאוחר הוא וכשר. וכדת"ר [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו קבוע בשבת או בי' בתשרי שהוא יום הכפורים, ואי אפשר להיות כן, ויש לתלות לשני פנים, או אקדימוהו או אחרוהו, וקתני עליו שטר מאוחר הוא וכשר, דברי רבי יהודה והלכתא כותיה. וכתב ר"ח ז"ל שטר שיש לומר בו שהוא מוקדם בזמנו הוא [או] שמא מאוחר כה"ג לא מחזקינן לריעותא דשטרא, ולא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה אלא מחזקינן ליה בקיום עידי השטר וכשר. כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם עדים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני, שטר כשר ועדיו כשרים, חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. (דע) [ותו] דגרסינן דדין דקיום שטרות לא נבעי אלא רבנן [הוא] דאצטריך, הילכך על הפוסל שטר להביא ראיה ואנו מחזיקין שטרא במאוחר והטוען שזמנו קדם עליו להביא ראיה, ע"כ. והרב בעל העטור כתב דוקא דאיתחזק חתימות ידייהו דלא מצי למיפסליה משום מוקדם כיון דאיתחזק יד בעל השטר על העליונה בכל מקום ולא מחזקינן ביה ריעותא ומשוינן ביה כשטרא מעליא דעלמא, שאין אומר יד בעל השטר על [התחתונה אלא] כשהשטר כשר ויש בו ספק במשמעות הלשון, אבל לפסול את השטר אחר שנתקיים ולאחזוקי סהדי בפסולין לא מחזיקינן. ומסתברא דאי אמר משתבע לי אישתבע ליה, אבל לא נתקיים השטר על בעל השטר להביא ראיה ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, אע"ג דליכא מערער ועדים מצויין טענינן ליה אנן, ע"כ. וגרסינן בע"ז פ"ק [ט' ע"ב] ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא, כגון שהיו מונין תר"ד למלכות יון וכתוב בשטרא תר"י ונמצא שכתוב שש שנין מוקדם על שנת תר"י העתיד לבא, וסבור רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטר מאוחר הוא וניעכביה עד דמטי זימניה ולא טריף, ואמר להו רב נחמן האי שטרא ספרא [דייקא] כתביה, דהנך שית שנין דמלכו בעילם ואנן לא חשבינן להו איהו קא חשיב להו ובזמניה כתביה וכולא מלתא כדאיתא התם. וכתבו רבני צרפת ז"ל דמהכא משמע דשטר שאין בו לבריאת עולם שכשר ואין לתלות בדבר אחר ולומר שאין יד בעל השטר על העליונה שמאוחר הוא, דהא קאמר ר"נ עלה דאינו מאוחר ומיישב חשבון שטר לעילם. ועוד משמע מהכא דאי לא כתיב ד' אלפים אלא הפרט כשר השטר, דהא קאמר דילמא שבקו לאלפא קמא ונקטי לאלפא בתרא. וה"ה אם לא כתב הט' מאות אלא שכתב ששים לפרט שהשטר כשר, ע"כ.
<h2>דף קעא:</h2>
גרסינן במסכת ר"ה פ"ק [ב' ע"א] ד' ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים. ואמרינן למלכים למאי הלכתא א"ר חסדא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרים כשרים. ירושלמי [שם פ"א ה"א] בין [כמאן] דאמר מניסן מנינן בין [כמאן] דאמר מתשרי מנינן א"ר חגאי שטרות היוצאין ביניהון לוה מלוה באייר וכתוב בו באייר שנה שניה, מכר מכר מחשון וכתוב בו בחשון שנה שניה, מ"ד בניסן מנינן מלוה קדמה מ"ד מתשרי מנינן מכר קדמה. ויש לנו לפרש איך נוכל לדעת ששט"ח זה מוקדם היה שהרי העדים אין נאמנין לומר הקדמנו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכ"ת שעדים אחרים מעלמא יעידו על החתום בשטר זה, הא לאו מלתא היא, שבזה לא יפסל השטר וכדת"ר [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו איך אתם מעידים על שטר זה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, ולעולם לא קיימא הזמה אסהדי דחתימי בשטרא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותייהו שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא אחרנוהו, ואי לא קא מסהדי הכי לא קיימא עליהו הזמה והוו אינהו כשרים ושטרא כשר. ויש שדוחקין ומעמידין משנה של מוקדמין פסולין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל הקדמנוהו על ידי אונס נפשות. אי נמי שכתבו וטעו בין מלא לחסר, כגון שעמד המלך ביום ל' של אדר וכסבורים הם שבניסן עמד וכותבים באדר הבא שנה ראשונה בטעות, ושטר מוקדם מפני שטעו בעיבור החדש ונודע על פיהם שטעו, באלו נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמנו בתשרי שעבר ולא טעו פסולים הם שאין אלו ראויים לעדות שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוה אלא בניסן, אבל כשטעו י"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אי נמי שהמלוה מודה בכך שהלוה שהלוה הקדים לו זמן שעבודו בלא ידיעת העדים ואינו חב לאחרים בהודאתו. ואיכא מאן דמוקי לה כגון שכתוב בשטר החוב בעצמו קבלנו עדות זה בשנה פלונית וצוה לנו הלוה להקדים זמן שעבודו בכך וכך. והאי סברא בתרא ודאי ליתא, דאי כתיב הכי בגופה דשטרא שטרא דא כתיב ביום פלן ולא קנינא מיניה עד יום פלן ודאי כשר הוא כדאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] במאוחרין דכתבי בפירוש שטרא דנן אחרנוהו וכתבנוהו דכשר, והא נמי דכוותה היא. ועוד שאין כאן פסידא ללקוחות כלל, שהרי הוא בעצמו מעיד הקדמתו. אלא ודאי נראין הדברים על דרך הירושלמי שמפרשו בעדים עצמם החתומים בשטר שהן נאמנין לומר אמת חתמנו שפלוני העידנו על עצמו שלוה מפלוני מנה ולא חתמנו על הזמן כי בודאי ידענו שקנינו ביום פלוני והקדמנו זמן הקנין על דרך טעות או על דרך מן הכתובים בשטר למעלה מכמה חדשים לכך ובזה הם נאמנים. ואיכא דמפרש אפילו שכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי זה ניתן ליכתב מזמן שני מיהא, דכי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"מ כי אמרי אנוסים היינו או אמנה היו דברינו דליתיה להגדה כלל, אבל היכא דאיתיה להגדה [כגון] הכא מיהמני. וכדגרסינן בירושלמי (בפ"ק דשבועות) [בפרק בתרא דשביעית ה"ה] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, המוקדמין פסולין שהוא מיפה את כחו והמאוחרין כשרין שהוא מרע את כחו, מי מודיע שמעון ברבי בשם רבי יוחנן עדים החתומים בשטר אלא כן אמר ר"ל עשו דברי החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, תמן כשאמרו לא חתמנו אבל הכא הרי אמרו על זה חתמנו, כלומר על הזמן השני חתמנו ולא על הראשון ובזה נאמנין, דנהי דלא גבי מזמן ראשון מזמן שני מיהא גבי. והאי מוקדמין פסולין דקתני אפילו למגבא מיניה מזמן שני דאיתיה קושטא קאמר ואינו אלא כחרס דלא גבי ביה ממשעבדי כלל לא מזמן ראשון ולא מזמן שני, כדאיתא התם בפרק אי זהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] דכמלוה על פה דאמי ולא גבי ממשעבדי כלל, כדאמר רבי יוחנן שמא יגבה מזמן ראשון. ומיהו יש לנו לעיין אם נדון אותו בפסול לגמרי אפילו כנגד בני חורין שאם טען פרעתי להוי נאמן לוה, דכיון דשטרי פסולין מיקרו כמאן דלית ליה שטרא למלוה דמי, או דילמא למיגבי ממשעבדי מיפסיל שטרא מיהו לגבות בני חרי מיהא כשר הוי ואי טעין פרעתי אמרינן א"כ שטרך בידיה מאי בעי ומשתבע מריה דשטרא ושקיל, אי נמי אי שטרא דאית ביה נאמנות הוי שקיל בלא שבועה. ומסתברא דמבני חרי מיהא גבי בהאי שטרא. וזה דעת רש"י ז"ל שפירש מוקדמין פסולין ואינו גובה מן המשועבדין. ומדבריו משמע הא מבני חרי גבי בהאי שטרא. גם הרמב"ם ז"ל [מלוה ריש פכ"ג] פסק שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, ע"כ. לדבריהם משמע דההוא שטרא מהני לגבי פרעתי דמשתבע מריה דשטרא ושקיל, אי נמי אי טעין לא לויתי מעולם דהוחזק כפרן לאותו שטר מוקדם. ואע"פ שהרי"ף ז"ל פסק בהוציא עליו כתב ידו שגובה בה נמי מנכסים בני חורין דאי טעין פרעתי לא דיינינן ליה כדין תובע בשטר שבידו ומהימן לוה בשבועתו, דאלמא כל שטרא דלא גבי ביה ממשעבדי לא אמרינן ביה גבי מבני חרי וטענת שטרך בידי מאי בעי. האי לא קשיא, דהתם הוא שטרא דלא חתימי עלה סהדי ולא חייש לוה למשקל, אבל הכא כיון דחתימי עליה סהדי אית ליה קלא ודילמא לא מגליא מילתא דמוקדם הוה, והוה טעמא דליגבי מינייהו אפילו ממשעבדי מזמן שני, וכי לא גבי ליתיה משום דינא אלא משום גזרה בעלמא דשמא יגבה מזמן ראשון, הילכך דינא הוא דדיינינן ליה לגבי בני חרי מיהא כדין שטר דטענינן ביה שטרך בידי מאי בעי, וכל שכן אי כתיב ביה נאמנות, דאפילו בכתב ידו נמי אי אית ביה נאמנות מהני לגבי בני חרי. ואיכא דפליג. ואין לנו אלא מה שכתבנו.
ויש לנו לברר על אי זה דרך כשרין שטרי חוב המאוחרין. דע כי כל שטר שהוא מאוחר כשר, שהרי הורע כחו של בעל השטר, שהרי אינו טורף מן המשועבדים אלא מזמן השטר ואילך, ואע"פ שלא כתב בשטר שהוא מאוחר אעפ"כ הרי זה כשר, שאע"פ שבשטר מכר אנו פוסלין מאוחרין בשטרי הלואה הוכשרו. וכדגרסינן א"ר הונא לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין פסולין, מ"ט זמנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא דזביני בתשרי, כלומר אחר הזמן, והדר מתרמי ליה זוזי למוכר ביני וביני וזבין ליה מיניה ומפיק ליה לשטרא דכתיב בתשרי ואמר הדר זבנתיה מינך. ומקשינן א"ה שטרי הלואה נמי. פירוש, אמאי כשרין מאוחרין דהא איכא למיחש להני חששי, והיכי דמי כגון דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא מאוחר בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וא"ל הב לי שטרא ואמר אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זימניה מפיק ליה וא"ל השתא הוא דיזפת מינאי, ומשני קסבר אין כותבין שובר הילכך ליכא השתא חששא כלל לשטרי הלואה. ומקשינן והא האידנא דכתבינן שובר ואפילו הכי דיינינן מאוחרין כשרין בשטרי הלואה, הילכך הדר קושיא לדוכתיה, ומשנינן הא תקון רבנן בשטרי הלואה מאוחרין שטרא דנן אחרנוהו וכתבנוהו ותו ליכא למיחש לשום פסידא דלוה, דכי טעין קמן בתר כן יזפת ניהלי לא צייתינן ליה דהא חזינן בגופא דשטרא דלאו בזמניה איכתוב חיישינן ומרעינן ליה. ושיילינן והאידנא דכתבינן שובר וכי כתבינן שטר הלואה מאוחר לא כתבי הכי בפירוש אחרנוהו וכתבנוהו, והילכך היכי מכשרינן בשטרי הלואה מאוחרין, ומשנינן היינו טעמא דלא חיישינן להני חששי דלעיל בשטרי הלואות משום דהא תקון רבנן דכי כתבינן תברא אי ידעינן זימנא דשטרא כותבין פלוני פרע כל חובו מחזיק כך וכך שזמנו מכך וכך לפלוני בן פלוני, ואי לא ידעי זימנא דשטרא דהלואה כתבי סתמא, כלומר שלא יכתוב זמן בשטר השובר אבל יכתוב כל חוב מחזיק כך וכך כל אימת דנפיק השטר דכתיב ביה סכום אותו ממון שיהיה כתוב באותו שובר מרע ליה לההוא שטרא לא שנא מאוחר ולא שנא מוקדם דהא תברא בסתמא כתיב, ומעתה צריך המלוה שלא ילוה ללוה זה סכום אותו ממון הכתוב בשטר השובר שנתקבל ממנו. ושיילינן והאידנא דלא עבדינן הכי. פירוש, דלא כתבינן בתרא בסתמא הילכך השתא מ"ט שטרי חוב המאוחרין כשרין, ומשנינן רבנן תקוני תקון דעביד עביד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. מכל זה למדנו שכל שטר מאוחר של חוב אע"פ שלא כתבו ואחרנו וכתבנו כשר. וכל שובר דינו להיות כתוב סתם ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה.
<h2>דף קעב.</h2>
ודע והבן כי כל שטר בקנין אע"פ שלא מסר לו ממון הלואה עד ניסן וידעו העדים בכך, אם קנו ממנו בתשרי יש להם לכתוב זמן השטר בתשרי ואין כאן משום מוקדם, דמשעת קנין שעבד נפשיה. וכן עדים שקנו מיד הלוה או המוכר וכיוצא בזה ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה, אם ידעו יום שקנו ממנו בברור כותבין [בשטר זמן] הקנין אע"פ שאינו זמן חתימתו ואין בזה משום מוקדם, ואין צריך לומר בשטר ההלואה שנתאחרה כתיבת ידינו עד יום פלוני. וכן בשטרי מקח וממכר אי דכירי יומא דקנו ביה כתבי ליה, ואם לא כתבו יום הקנין כותבין זמנו של שטר משעת הכתיבה. ולא יאמרו ברור לנו לפחות שקנינו ממנו בזמן פלוני, דאי עבדי הכי מתחזי כשקרא, כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי דאקנייתא כי כתביתו הני שטרי אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו ההוא יומא דקיימיתו ביה ואי לא מתחזי כשקרא. וזה שפסקנו חולק על ה"ר שמואל ז"ל. וזה מה שכתב בפירושו, אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ההוא יומא, דוקא בשטרי מתנה ומכר שאין בו אחריות נכסים דלא אתו למטרף בהו ואין כותבין אותן אלא לזכותייהו ביד זה שהיה שלו מיום הקנין, אבל בשטרי מתנה ומכר והלואה שיש בהם אחריות נכסים לא יכתוב אלא אותו יום שעומד בו עכשו, ואע"ג דקנו מיניה בההוא זמן אין קול לדבר עד שעת כתיבה והלכך אם כתבוהו מיום שקנו ממנו שטר מוקדם ופסול דעדים כי חתימי בשטרא מההיא שעתא מפקי לקלא, אבל קודם כתיבתו כל מאי דזבין ביני ביני שפיר זבון ואין לטרוף מהם כלום, ע"כ. ומסתברא דאיהו אזל לטעמיה שכתב דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד יכול לחזור בו כל זמן שלא נכתב, ואשתכח דאיתיה מלוה ע"פ ולא חייל שעבודא עד שיכתבוהו. גם משמע לדבריו דשטרי אקנייתא לאו דוקא אלא אפילו בכל הקנאות שאין בו אחריות כתב. גם כתב בפירושו כי הר"ח ז"ל חולק בזה ולא יתכן בעיניו אלא כמו שפסק, ע"כ. והרי"ף ז"ל פסק בתשובה שהקנין יש לו קול וטורף. וכן כתב הראב"ד ז"ל וכמו כן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פכ"ג ה"ו].
וכן מי שנמסרה להם עדות במדינה זו וכתבו אותו במדינה אחרת אין מזכירין מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שחתמו בו חתימת ידם, וכדגרסינן התם [ב"ב קע"ב ע"א] אי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמסירי לכו מילי בהיני. ופרש"י דאי לא עבדי הכי מתחזי כשקרא. ומקשו עליה דקי"ל דלמחזי כשקרא לא חיישינן [גיטין כ"ו ע"ב], ומוקמי לה בשטר בלא קנין, כמו הודאה שאין בה קנין, ומשום חששא דלא ליתו לידי הזמה, אבל בשטרי הקנאה [יכתבו] במקום שנמסרה להם העדות ומאותו זמן. ואע"פ שאין טענת הזמה בשטר שהרי יכולין לטעון אע"פ שאתם ראיתם אותנו ביום שנכתב השטר במקום אחר אנחנו אחרנוהו וכתבנוהו, מ"מ חשש רבה בר שילא כי אולי העדים לא יתנו את לבם לטעון טענה כזו ויזימום בדבריהם ולפיכך השיאם עצה כזו. ומסתברא דבין בקנין בין בלא קנין דבר רבה בר שילא, והכי קאמר להו כל היכא דכתביתו כתובו יומא דקיימיתו ביה, לא מבעיא בלא קנין דצריך שיכתוב מקום שעומד בו במקום הכתיבה שהרי אינו כלום עד שיכתוב, אלא אפילו הוה קנין אי בעי למכתב יומא דקאי ביה באמת כותב בו מקום שנכתב, דחיישינן לאתחזי כשקרא, אבל אם יכתוב יום הקנין כותב אותו זמן באותו מקום שהיה, דמחזי כשקרא אם יכתבו החדש שעבר, ויכתוב שנכתב במדינה שהוא עומד בו עכשו. וכן הסכים בזה הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן ס"א], דבר ברור שכל הכותבין יומא דקיימו ביה בין בלא קנין כגון דלא ידעי יומא דקנו ביה צריכי למכתב נמי דוכתא דקיימי ביה. אבל אנו פירשנו לפניך שהכותבין יומא דקנו ביה דוכתא דקנו ביה כתבי ואע"ג דיתבין בהיני כתבינן בשילי, ואדרבא כי כתבי דוכתא דקיימי ביה מיחזי כשקרא הוא, וכשאמרו כתבו בשילי ואע"ג דאמסרן לכו מילי בהיני בכותבין בו יום הכתיבה אמרו, ע"כ.
